<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ב'</h1>
<h2>דף ו:</h2>
והמקנה קרקע ע"י כסף ואמר לו הקונה על מנת שתחזירהו לי, קנה הלוקח. כדאמרינן בפ"ק דקידושין דאמר רבה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ואמר רב אשי בכולהו קני. האומר הילך מנה [ע"מ] שתחזירהו לי, בין במכר בין בפדיון הבן קנה, לבד מאשה. ור"ם כתבו פ"ה דקנין.
<h2>דף ז.</h2>
גרסינן בפ"ק דקדושין, בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו. ומסקנא מקודשת. וה"מ באדם חשוב, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה. ואמרינן התם משמיה דרבא וכן לענין ממונא. ופירש רש"י ז"ל דקאי אתלת מימרי דרבא, דיליף מעבד ומערב. אבל היאך דאדם חשוב לא כתב רש"י ז"ל. משמע דסבירא ליה דלגבי ממונא כגון האומר לאדם חשוב הילך מנה ותקנה שדה שלי דלא קנה. דלא אמרינן בההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה. ורבינו חננאל ז"ל כתב דקאי דוקא אהך מילתא דרבא דאדם חשוב. וכתב וכן לענין ממונא, אם אמר הילך מנה ויקנו לך נכסי, שקנו באדם חשוב. ואמר דההיא הנאה חשיבא ככלי דיהביה ליה קונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן הנכסים. ולפי זה אף במטלטלין קנה, דהא ההיא הנאה ככלי חשבינן לה וקנה אף במטלטלין. ואל תאמר (דכחשבה לכסף) [דחשיבא ככסף] ולא לקני במטלטלין, דאינו. דהא הנאה זו אינה כסף, שתאמר דוקא באשה קונה ובקרקע ולא במטלטלין, ואינה אלא הנאה שהאדם נהנה או האשה כשאדם חשוב מקבל מתנה מהם. הילכך גבי מטלטלין שאין כסף קונה בהן רואין אותה הנאה ככלי, וקונה לכלי שיקבל אותו הקונה מן המקנה בחליפין. הילכך קונה בין בקרקע בין במטלטלין כדברי רבינו חננאל ז"ל. והרמב"ן ז"ל הודה במקרקעי. והוקשה לו היאך תיחשב ההנאה ככלי לקנות בו המטלטלין. וכבר תירץ רבינו ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
קניית עבדים כנענים. תנן התם בקידושין בפ"ק עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. תנא אף בחליפין, ושמואל אמר אף במשיכה. נמצא שיש בו חמשה דברים שהעבד נקנה בהן, בכסף בשטר בחזקה בחליפין ובמשיכה. בכסף ובשטר, כמו שקונין בקרקע, דלקניה הוקש [עבד] לקרקע. ובחזקה. כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו לרבו קנאו. אי הגביהו רבו לו, גם כן קנאו, כדאמרינן לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שההגבהה קונה בכל מקום. כתב הרמב"ן ז"ל דכל אלו המלאכות המיוחדות לעבד שמשמש בהם לרבו, וכדאמרינן לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ. והתרת מנעל נמי שימוש עבודה היא, וכדאמרינן [כתובות צ"ו ע"א] כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל. אבל אם אמר לו תפור לי בגד זה או עשה לי מלאכה אחרת אינו קונה, שאינו עבדות אלא אכילת פירות, והואיל ואכילת פירות אינה קונה בקרקע לענין קנייה כמו שכתבנו למעלה, עבד שהוקש לקרקע אינו נקנה באכילת פירות. וכדאמרינן גבי קרקע דרעיית הבהמה או שטיחת פירות לא קנה. והגביהו לרבו דקנאו, היינו משום שהאדון משתמש בגופו של עבד להנאתו. ודכותה בנכסי הגר קנה. והיינו [טעמא] מפני שהוא עצמו נהנה מן הקרקע, אבל אכילת פירות לא. ודלא כרמב"ם ז"ל שכתב דאכילת פירות קונה. והעבד נקנה בחליפין, כמו שכתוב למעלה דקנין [חליפין] קונה בכל. ובמשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו. ואע"ג דגבי בהמה אמרינן כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, שאני בהמה דאדעתא דמרה אזלא אבל עבד דאדעתא דידיה אזיל דוקא בתקיפה. וכל אלו החזקות שלא בפני רבו צריך שיאמר לו לך חזק וקני. אמר רב אשי עבד קטן הרי הוא כבהמה, הילכך קונין אותו אף בדברים שקונין בהן הבהמה ונקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו.
לבאר דין המטלטלין [ב]אלו דברים שהקרקע נקנה בהן, שהן הכסף והשטר והחזקה ובקנין [סודר] כמו שכתבו, יש לבאר אם הן קנין במטלטלין. בכסף, בפרק הזהב [מ"ו ע"ב] אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. הנה לך [ראיה] כי מן התורה משיתן את המעות קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, אלא תקנת חכמים [היא], שלא יקנו המטלטלין במעות. בשטר, אין המטלטלין נקנית בשטר, כדאמרינן בפ"ק דקדושין [כ"ב ע"ב] עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ואמרינן תנא אף בחליפין בקנין נמי נקנה עבד כנעני. ואמרינן תנא דידן אמאי לא חשיב במשנה קניית החליפין. ומשני מילתא דאיתיה בעבד וליתיה במטלטלין קתני אבל חליפין דאיתיה נמי במטלטלין לא קתני. הנה לך, כי הכסף והשטר והחזקה דאיתנהו בעבד, וקאמר דליתנהו במטלטלין. ועוד דאמרינן בפרק הספינה [ע"ו ע"א], שטר לספינה למה לי, מטלטלי היא. ופירש רבינו ז"ל דתרי מילין קשיין ליה, למה לי, ולמאי מהני, דלא מקנו מטלטלין בשטר (אלא). דהא לא מהני שטרא אלא למאן דמצי מסיים ביה כקרקע או כעבדים, שהם ניכרים בעצמם ויכול לסיימם ולהפרידם מתוך השטר. אבל המטלטלין אינן מסויימים ואין אדם יכול לסיימן. ובחזקה אינן נקנין המטלטלין, כמו שהוכחנו מההיא דקידושין, דקאמר מילתא דליתיה במטלטלין כגון כסף וחזקה קתני. והנה מוכח משם דקנין מועיל בהן, כדאמרינן מילתא דאיתיה במטלטלין כמו חליפין לא קתני. וגרסינן בפרק הספינה [פ"ו ע"א], ושאין להן אחריות, דהיינו המטלטלין, אין נקנין אלא במשיכה. כדאמרינן תקנתא דרבנן היא. ואמרינן עלה אמר רבה לא שנו, דמשיכה [קונה], אלא בדברים שאין דרכן להגביהן. אבל דברים שדרכן להגביהן, בהגבהה אין, במשיכה לא. וכן הילכתא. נמצא שיש במטלטלין משיכה והגבהה.
<h2>דף כג.</h2>
והעבד קונה (לעצמו) [את עצמו] מיד רבו בכסף, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים דקיימא לן אין קנין לעבד בלא רבו. ואמרינן בכסף ע"י עצמו כיצד, כגון דאקני ליה (חד) [אחר] מנה וא"ל "על מנת שתצא בו לחירות", דלא אקני ליה אלא אדעתא דמפיק ליה לחירות. ובכסף ע"י אחרים, כגון שנתן אחר מנה לרבו ואמר לו על מנת שיוציא אותו העבד לחירות. ואע"פ שנתנו שלא מדעתו של עבד. דקיימא לן זכות היא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות ותנן זכין לאדם שלא בפניו. ובשטר ע"י עצמו, כגון דכתב ליה הרי את בן חורין הרי את של עצמך ומסר לו את השטר. דקיימא לן גיטו וידו באין כאחד. ובשטר ע"י אחרים כיצד שכתב לו רבו גט חירות וזיכה לו בו ע"י אחר. דכיון דזכות הוא, זכין [לו] בין בפניו בין שלא בפניו. והלכתא היא. [כ"ד ע"א] תנא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרין, כמו שכתבו רי"ף ור"ם ז"ל בהלכות עבדים. [כ"ג ע"א] וכסף ושטר, דקיימא לן בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו, דעת רי"ף ודעת התוספות והרמב"ן ז"ל דעל ידי אחרים דוקא כששמע העבד ונתרצה, אבל לא נתרצה אינו יוצא. דרי"ף לא קאמר אלא שאע"פ שנתנו לרבו שלא מדעתו של עבד, [שהרי] זכות הוא לעבד שיצא לחירות. משמע דוקא שלא מדעתו אבל בעל כרחו לא. וכן בשטר לדברי הכל שאינו יוצא ע"י אחרים אלא כשאמר רוצה אני כששמע, שאין זכין לאדם בעל כרחו. ועניני העבדים אינן מצויין כל כך (ולא) [לכן לא] כתבתי יותר. ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.
<h2>דף כג:</h2>
והנותן מתנה לעבד הרי היא של רבו, ואפילו בעל מנת שאין לרבו רשות בה, עד שיאמר על מנת שתצא בו לחירות או שתאכל מהן או שיעשה מהן דבר מיוחד, כדאיתא בפ"ק דקידושין דקיימא לן כרבי אליעזר אליבא דרבנן.
<h2>דף כה:</h2>
מסירה פירש ר"י בר מרדכי כשמסרה המוכר מיד ליד, אבל באמירה בעלמא לא. כדאמרינן בפ"ק דמציעא [ח' ע"ב] מאי לשון מסירה כאדם המוסר לחבירו. ואינו מחוור אלא באמירה בעלמא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב] אי דא"ל לך חזק וקני כו"ע ל"פ דקני, כלומר במסירה. הב"ע דא"ל לך חזק משוך ולא קאמר תא משוך תא חזק. משמע דלא מיד ליד מסר ליה אלא באמירה. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש מוסרין אותה באפסר או בשערה, לאו דוקא, אלא אורחא [דמילתא נקט]. ובפרק המוכר את הספינה [ע"ה ע"ב] [אמרינן] כיצד במסירה אחזה בטלפה. ולא קתני מסרה לו בטלפה. משמע דה"ק אחזה בטלפה במצות המוכר. וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל.
קנית הבהמות. בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה. ואע"ג דבהמה דקה יכול להגביהה ואמרינן [ב"ב פ"ו ע"א] דדברים שדרכן להגביהן בהגבהה אין במשיכה לא, הא תרצינן שאני בהמה (דמרכא) [דסרכא], כלומר שמתחבטת בקרקע. ומיהו אם הגביהה קנאה, דהגבהה קונה בכל מקום וקיימא לן כחכמים דאמרי זו וזו נקנית במשיכה בין גסה בין דקה. ותניא [לעיל כ"ב ע"ב] כיצד במשיכה קורא לה והיא באה. או הכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה. והלכתא הכין כתנא קמא. וכבר כתבתי מקום קניית המשיכה. והמשיכה שלא בפני הבעלים צריך לומר לו לך משוך וקני. ורכב ע"ג בהמה והלכה קנאה. ומתניתין דקתני בהמה גסה במסירה דחו לה. ור"ם ז"ל לא הזכיר בבהמה מסירה, אע"ג דאיכא סברות [אחרות] זו היא הסברא הנכונה.
<h2>דף כו.</h2>
ודין הגבהה דאפילו הגביהה בפחות משלשה טפחים קניא. וכדמוכח בפרק המניח בבבא קמא, כגון דהפכה לפחות משלשה טפחים. והא כל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי, והרי היא כעומדת בקרקע המוכר, ומאי מהניא הגבהה התם. אלא כל שעומדת ומחזיקה בידו ועוקרה מקרקע היינו קנייתו, ואע"פ שהאויר מהמוכר זה מחזיקה בגופו, ואוירו הכא לא עביד ולא מידי.
<h2>דף כו:</h2>
והקרקע שנקנין המטלטלין אגבה, אפילו כל שהו. כדאמרינן התם מההיא דאמר רבי עקיבא קרקע כל שהו חייבת בפיאה ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים (שיש) [שאין] להן אחריות. ומי שאין לו קרקע אינו מקנה אגב קרקע, כדמוכח בפ"ק דקידושין, דאמרו לו לההוא מרווני אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע והלך וקנה בית רובע. ועוד מוכחין זה במציעא [מ"ו ע"א]. ולמה נהגו להקנות אגב ד"א קרקע. ואומרים כי אין אדם שאין ד"א מושאלין או מושכרין, והמרווני ההוא לא רצה להקנות אגב קרקע מושאל, שיהיה לו גנאי. וה"ה שאותו המרווני היה יכול לזכותם בהודאה, שיודה [שדה] של אותו פלוני שרצה ליתנם לו, אלא כי ההודאה אינה מדרכי הקנייה, והמרוני ההוא בא לשאול באיזו הקנאה יכול להקנותם, ואמרו לו על דרך ההקנאה אין לו תקנה לזה אלא בזו. אבל מדרכי הזכיה אה"נ שיוכל לזכותם על דרך הודאה כי ההיא דנפקא אודיתא מבי איסור בבבא בתרא [קמ"ט ע"א]. והמקנה באגב אינו צריך לסיים ברוח, אלא שיאמר הריני מקנה לך ארבע [אמות] בחצירי ואגבן מטלטלי. ואצ"ל ד"א בחצירי לרוח דרומית. והא דאמ' גבי ההוא מרוני "צפונו קנוי לו ואגבו כך וכך", בעבור שהיה מחלק הקרקע היה מסיים הרוחות. ורב פפא דאקנייה אגב אסיפא דביתיה [ב"מ שם], לאו דוקא. ותדע דהתם בפ"ק דקידושין בההוא דחלה בירושלים קאמר טפח על טפח, לא קאמר לצפון ולדרום. וכן כתב רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
ואיבעיא לן התם בקדושין, מי בעינן צבורין [פירוש] שיהיו מקובצין בתוך הקרקע המטלטלין, ואסיקנא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. כלומר צריך המקנה לומר לקונה קנה לך האי ארעא [ו]אגבה הנך מטלטלי דאית לי במקום פלוני. וכיון דקני לה לההיא ארעא קני נמי להני מטלטלין כל היכא דאיתנהו. והיכא שהם צבורים בתוך הקרקע כתב הר"ם ז"ל פ"ג דקנין דתו לא בעי אגב, אלא כיון שקנה קרקע קנה המטלטלין. וכתב הראב"ד ז"ל זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור. דשמעתא לא מתחזיא. אלא לעולם אגב וקני בעינן אפילו בצבורין. דאי לא, היכי פסקה למילתיה ואמר ואגב וקני בעינן צבורין לא בעינן, והא זימנין דצבורין בעינן ואגב לא בעינן. ושם, שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ש"מ דקני. ושם, שדה לאחד ומטלטלין לאחר [מהו]. ולא אפשיטא, והילכך אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין (ו)אגב קרקע והחזיק האחד בקרקע, לא קנה השני המטלטלין. וכן פסק הר"ם ז"ל פ"ג. ואם תפסן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין, שהרי תפסן אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנה על ידו ע"כ. והיינו דאמרינן בעלמא, ואי תפס לא מפקינן מיניה הואיל ולא איפשיטא. ומיהו היכא דא"ל זכי בהאי ארעא ואגבה ליזכי פלוני בהני מטלטלי, פשיטא ואין כאן ספק דלא קני, דהא מרי ארעא לא שייך בזכיה דמטלטלי. והא דאמרינן דשדה לאחד ומטלטלין לאחר לא קנה, אמרינן [בה] שאני רבי עקיבא דיד עניים הוה, כלומר גזבר הקדש, וידו כידם. ושמעינן מינה דיד אפטרופוס כיד היתומים, ושדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים קנו. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל.
וגרסינן התם [כ"ו ע"א], ושאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. והילכך המטלטלין נקנין אגב קרקע, שהם נכסים שיש להם אחריות, בין שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה, בין שהיו שניהם במתנה בין שמכר המטלטלין ונתן הקרקע בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין, כיון שקנה קרקע קנה המטלטלין.
והמוכר מטלטלין אגב קרקע דאמרינן דקני מטלטלי, גרסינן התם פ"ק דקידושין אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ופירשו לא שנו דקני מטלטלין אגב קרקע אלא שנתן דמי כל המטלטלין. אבל לא נתן דמי כל המטלטלין לא קנה אלא כנגד מעותיו. ומדלא מחלק בין עייל ונפיק אדמי [לדלא מעייל ונפיק] ש"מ דלעולם אינו קונה אלא כנגד מעותיו, ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי. והטעם דאע"ג דהיכא דמשך במטלטלין ולא עייל ונפיק אזוזי קנה אותם במשיכה בלא דמים כמו שכתבנו. הכא כיון שאינו קונה מטלטלין אלו מחמת עצמן אלא מחמת קרקע, הקנאה ריעא היא ולא סמכא דעתיהו לקנות המטלטלין בחזקת הקרקעות עד שיתן לו דמי כולן. ואע"פ שאמר לו באגב קנה מטלטלין אלו, [לא קנה עד שיתן דמים, דהכי א"ל זיל קני] באגב כשתתן דמים. והא דאמרינן נמי גבי עשר שדות לא קנה עד שיתן דמי כולן, דוקא קאמרינן. אבל אם נתן מקצת דמיהן והחזיק בשדה אחת לא קנה מן השדה הסמוכה לה אלא כנגד מעותיו בלבד ולא יותר, ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי קנה אותה כולה ואע"פ שלא נתן דמים כלל. ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה באותה שדה אלא כנגד מעותיו. וכן הסכימו הגאונים ז"ל שהמושך מטלטלין או המחזיק בקרקע, אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה, אע"פ שלא נתן דמים. ואם נתן מקצת דמים קנה כנגד מעותיו. וכמו שכתבתי כבר למעלה. והא דאמר רב דצריך שיתן מעות כולן. אמרו בתוספות דהיכא דפירש ואמר "קני מטלטלין אלו אגב קרקע", א"נ בעשר שדות "קני שאר שדות בחזקה של זו" א"צ דמים, דהא מתנה דליכא דמיקני לה אגב קרקע והא נמי דפריש דכותה היא. ואע"ג דבסתמא לא קני ואפילו כד עייל ונפיק אזוזי כמו שכתבתי למעלה, לאו משום דלא סמכא דעתיה, אלא משום דסבר כיון שלא החזיק עדיין במטלטלין ובשאר שדות אמאי איעול ואטרח אזוזי כי בעי להו שקילנא דמי. אבל כי א"ל בפירוש "קני" ודאי קני. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל.
